ההר
הר המוריה הוא הר הבית .עליו נבנה בית המקדש בתקופתו של המלך שלמה ונבנה שוב פעם שניה לאחר שנהרס בימי זכריה ונחמיה ושופץ על ידי המלך הורדוס .
אך מדוע ? נבנה בית המקדש על הר המוריה ? .
לפי המסורת הר המוריה הוא ראשית העולם ומרכזו ,ממנו בא האור לעולם ,הוא מקום גן העדן המקראי ,והוא מקום קבורתו של גולגלתו של האדם הראשון .
דויד החליט לכבוש את יבוס הכנענית והפך אותה לבירת ממלכתו, ומאז שמה 'עיר דוד'. הר הבית היה אז מחוץ לעיר !! ועל פי המקרא שימש גורן או מטע גפנים של ארוונה היבוסי שהיה מלך.
דוד קנה מארוונה את הגורן בחמישים שקלי כסף, בעקבות אירוע עצירת מגפת דבר שאיימה על ירושלים. הוא בנה שם מזבח, והקריב קורבן לאלוהי ישראל כדי לעצור את מגפת הדבר שפגעה בעם, כעונש על המפקד שערך דוד.
דוד תכנן להקים את בית המקדש במקום, ואף החל לעשות זאת, אלא שגד הנביא עצר בעדו והורה לו להשאיר את המלאכה לבנו שימלוך אחריו. בנו שלמה בנה את בית המקדש הראשון על הר הבית בערך בשנת 967 לפנה"ס, סביב אבן ענקית שהייתה במקום, המכונה "אבן השתייה".
טוענים כי סביב אותה אבן עמד בעבר מקדש יבוסי פגני, לעומת זאת על פי פשט המקרא נראה שהמקום שימש כגורנו של ארוונה היבוסי שנשאר שם אף לאחר כיבוש העיר.
כלומר ,בחלון הזמנים מתקופתו של אברהם ההולך לעקוד את בנו על אבן השתיה ,שותל שם ארוונה הכנעני יבוסי גורן . מהי אבן השתיה ? שתיה מהמילה תשתית בעברית .עליה מושתת העולם .עליה קם העולם . האבן עצמה היא למעשה סלע , סלע גדול הבולט מקרקע הר הבית, בתוך מבנה כיפת הסלע, הקרוי על שמה של האבן,כלומר המוסלמים כשבנו את המבנה המפואר בנו אותו ככיפה לאבן . הסלע מוקף במסגרת ברזל, וגובהו מעל הרצפה הוא כשני מטרים. על פי המשנה אבן השתייה.
על אבן השתיה הונח ארון הקודש ובו נחה רוח אלוהים .מאוחר יותר ניבנה סביבה קודש הקודשים בבית המקדש, אם כי מקומה המדויק שנוי במחלוקת, ותלוי בזיהוי מקום המקדש על הר הבית!!! וזיהוי זה הוא חשוב ומהותי למרות שניתן להניח כי מעל מיקום האבן קיום עמד קודש הקודשים .
לפי התלמוד, במסכת שמחות (ספר חיבור הקבר פרק א) מתואר תהליך בריאת העולם מאבן השתיה כמו תהליך יצירת הולד במעי אימו:
"ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ללמדך שכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, כילוד אשה בראו. מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעת צדדיו, כך התחיל הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם מאבן שתיה ומקדש הקדשים וממנה הושתת העולם. ולכך נקראת אבן שתיה שממנה התחיל הקדוש ברוך הוא לברוא את עולמו".
ובמחקר המסורת על אבן ( השתית ) "שממנה הושתת העולם" משקפת מסורת אחת בין רבות , שחיו בעם , ונכנסו בה יסודות אוניברסאליים קדומים , שאותם התאימה היהדות לתפיסתה והשקפת עולמה ( שכן הסיפור בתנ"ך נוגד את סיפור אבן השתיה ... . ( מכאן האמונה , כי בשעה שברא ה' את העולם , היה זה המקום הראשון שנברא , ומכאן הלך העולם והתרחב גלים גלים , עד שנברא שאר היקום) . ראוי לציין עם זאת כי מקומה ותפקידה של אבן השתיה שבכיפת הסלע והתייחסותה לבית המקדש לא ברור .
רבים מחוקרי ירושלים הראשונים נטו לראות בה את מזבח העולות . במערה בתחתית הסלע ראו את "בית השיתין , להרחקת שיירי הקורבנות , ובבור בקרקעיתו את הביב להרחקת המים ודם הקורבנות שזרמו לקדרון .
סיכום דבריו של פרופ' י . ידין בנושא זה - מאז ומתמיד נחשב הסלע לעצם המקודש ביותר בהר הבית . אף-על-פי-כן נחלקו הדעות ביחס למקומו המדויק ; השאלה העיקרית היא האם על 'הסלע' נבנה המזבח שעמד מזרחה לבית , או הדביר עצמו . בעלי הדעה הראשונה טוענים כי 'הסלע' שימש בתקופות קדומות כמזבח ... האחרים טוענים כי אם היה המזבח על הסלע , הרי לא הספיק השטח למקדש , שנמצא מערבה לו . יש כנראה לקבל את דעתם של חוקרים רבים , הנוטים לדעה ששורשיה נעוצים במסורת , שהדביר הוקם על הסלע . " לפי המסורת , סיפור העקדה ( בראש' כב , ב ) התרחש על אבן השתיה . המקורות אינם מרבים לתאר את מקור אבן השתיה,בבית המקדש בתקופת בית ראשון , אולי משום שראו בה יסוד אלילי .
תאורים אלו באים רק בתקופה מאוחרת יותר , שעה שלא ראו בכך עוד סכנה לדת היהודיאית , שהגיעה למלוא גיבושה בתקופת בית שני .
לפי עדות המשנה , " אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים , ושתיה היא נקראת , גבוהה מן הארץ שלוש אצבעות , ועליה היה נותן ( הכהן הגדול ביום כיפור ) את המחתה עם הקטורת" ( יומא ה , ב ) , ובתוספתא מציגו "שתחילה היה עליה ארון נתון . משניטל הארון מעליה מעל האבן , היו מקטרין קטורת שלפני ולפנים . " והרי כאן עדות ראשונה במעלה למקומה ותפקידה של אבן השתיה בתקופת בית ראשון ; היא היתה אפוא בקודש הקודשים , ועליה ניצב ארון הברית .
מסורת יהודית קדומה מזהה מקום זה עם האבן , שעליה ישן יעקב בבית אל . נראה כי מקורה של מסורת זו בתקופה שלאחר פילוג הממלכה , שעה שירבעם בן נבט ניסה להקים מקדש מתחרה בבית אל . קמו ופירשו "בית אל זו ירושלים , עיר האלוהים " ... מרבית המסורות הקשורות לאבן השתיה הן מתקופת בית שני , בעת שהמקדש בירושלים היה למרכז דתי ורוחני ליהודי הארץ . התפיסה הרוחנית חיזקה את היסוד המטאפיסי , עטפה אותו בהילה של זוהר , והביאו לרקימת מסורות ואגדות סביבו . נקודת המוצא למסורות אלו הוא הרעיון כי המקדש ( אבן השתיה ) מהווה את טבור העולם . על-ידי כך הוענק למוטיב שהוא מיתולוגי ביסודו צביון רציונאלי ,
לשם תאור ירושלים כמרכז העולם , בתקופה בה שימשה עיר הקודש מטרה לעליה לרגל מכל רחבי התפוצות . לא כאן המקום להרחיב על מקורו של רעיון זה , שהיה נפוץ הרבה במקדשים מרכזיים בזמן הקדום , אך אי אפשר שלא להזכיר בהקשר לכך את המקדש המפורסם בדלפי שביוון , שם אבן עליה הצביעו היוונים כמרכז העולם . על אבן זו היו שני נשרים עשויים זהב , שנשלחו על-פי האגדה באותה שעה משני קצות התבל ונפגשו בדלפי . יש סבורים , על כך שלפנינו השפעה הלניסטית יוונית
אבן השתיה ינקה את עיקר חשיבותה מן המקדש , ועיקר התכונות העל טבעיות והאגדות הקשורות בה יוחסו גס למקדשים מרכזיים אחרים בעולם הקדום . ביסוד רעיון זה העובדה כי המקדש מהווה את טבור העולם , וכי המקדש הוא מקור העולם , כשם שהטבור הוא מקור העובר . עוד האמינו כי המקדש מהווה את הקשר בין העולמות העליונים והתחתונים , וכי הוא מקור כל הברכות , ובאמצעותו ניזון העולם . רעיונות אלו מצאו את ביטויים במקדש בירושלים , ומוקדו רובם ככולם מסביב לאבן השתיה . שכיחותם במקדשי המזרח הקדום , יש בה כדי להסביר מדוע הם היטיבו להיקלט על-ידי הערבים במאה השביעית .
במסורת המוסלמית. בפרק 17 בקוראן מסופר על מסע לילי שערך מוחמד מן המסגד הקדוש במכה, הכעבה אל המסגד הקיצון, אל אקצא. המסורת מספרת שהמסע נערך על גבי סוס מכונף בשם אל בוראק וכך במהלך לילה אחד הגיע מוחמד ממכה אל הר הבית. באותו לילה מוחמד טיפס במעלה הכותל המערבי, הגיע אל הרחבה הגדולה שעמדה בשיממונה 600 שנה, מאז חורבן בית המקדש השני, ומצא ברחבה אבן אחת מאוד מסוימת – את אבן השתייה. על פי המסורת המוסלמית מוחמד טיפס על גבי האבן ועלה שבעה רקיעים למעלה, לשמיים. בשמיים אללה פגש את מוחמד שנתן לו 50 תפילות עבורו ועבור בני אמונתו אותן יצטרך להתפלל בכל יום. מוחמד ניהל עם אללה משא ומתן קשוח שהסתיים ב-5 תפילות ביום ועד היום כל מוסלמי בכל מקום בעולם נדרש להתפלל 5 תפילות בכל יום ולהתחבר לירושלים. נראה שהיה זה יהודי שגילה את מקום קודש הקודשים לאיסלם מסופר על מומר יהודי בשם כעב אל אחמר אשר גילה לעומר את המקום הקדוש. מאוחר יותר בתקופה המוסלמית 700....מסופר כי היו אלה יהודים שדאגו לנקיון המסגד וטיהורו.
מסגד אל אקצה הוקם על-ידי עומר בדרום הר חבית,תחילה כמקום תפילה פשוט , עשוי עץ כמו המסגדים המוסלמים הקדומים , ואחר כך הוקמו במרכז המבנה כיפת חסלע ומסגד אל-אקצא ובהמשך הארמונות האומאיים מדרום לחר הבית . כיפת הסלע איננה מסגד . עיקר מטרתה לשמש מבנה-על , שיביע כבוד ויקר לסלע , ויאפשר למבקרים להסתופף לידו ולבצע את ההקפות הטקסיות סביבו . דה ווגה מעיד " מבנה זה אינו שייך למסגדים הרגילים ג'אמע ;הוא איננו מסגד כלל . הוא קרוב יותר למבני הקברים הנערצים . בניין מעין זה , הסוכך על קבר ( או מקום מקודש ), נקרא בערבית 'קובה , ' ומכאן השם קובת א-צח'רח - כיפת הסלע . " מאחר שלא היה זה מסגד , לא היה הכרח שהוא יהיה גדול במיוחד .ולכן , הושם דגש על יופיו של הבניין ופארו , הן בשל קדושת הסלע והן בשל האופי התחרותי של המבנה , שהיה מגורמי היסוד לבנייתו . עיקר מאמצי הארכיטקטים התרכז באותו חלק הסוכך על הסלע ישירות , בעוד שהחלקים האחרים , שלהם נועד ערך תפקודי בלבד - לאכלס את עולי הרגל - יכלו להיות בעלי תקרה נמוכה ומפוארים פחות . הכיפה , שהיתה כבר נפוצה בתקופה זו במזרח כדי לציין מקומות מקודשים , נבחרה כמבנה-העל המתאים ביותר , בשל החלל המרשים שיצרה מעל הסלע . ואמנם עיקרו של המבנה הס הכיפה והסלע , כפי שמעיד גם השמ כיפת הסלע ( קובת א-צח'רה ) השמ מסגד עומר , מוטעה מיסודו אין זה מסגד , והוא לא הוקס על-ידי עומר . בשנת 691 בנה עבד אל-מלכ מעל לסלע היכל מפואר , הנושא את שם האתר עליו הוא סוכך . לא כאן המקום להיכנס למכלול הבעיות שהניעוהו לצעד זה . לענייננו חשובות הסיבות שהביאוהו לבחור באבן השתיה כמוקד למבנה המקודש . המסורת המוסלמית קיבלה הרבה מהמסורות היהודיות , והדמויות המקראיות שהיו קשורות למקום . שילובם של מסורות אלו בדת החדשה והקמת כיפת הסלע ומבנים אחרים נעשו במסגרת "איסלומו" של הר הבית על-ידי השליטים המוסלמים . חלקו של סלע זה במסורת האיסלאם בהקשר "למסע הלילה" של מוחמד ועלייתו מהסלע השמיימה ; זהו מקור קדושתו העיקרי של הסלע בעיני המוסלמים . יסודו בשתי מסורות שונות : האחת , מסע הלילה ( אל איסרא ) והשניה - העליה לשמיים . הנביא עלה השמיימה מן הסלע בעזרת סולם פלאי "עשוי זהב עם שלבים של כסף לאחר שקשר לכותל המערבי את סוסתו המכונפת - "אל בוראק '' . כיפת הסלע הוקמה כמצבת נצחון וכמשקל נגד לכנסיות הרבות בירושלים , לפאר את העולם המוסלמי ממש כשם שהנוצרים פארו את שלהם. משום כך הוקם המבנה הנהדר בפאר , גס במושגים של ימינו . טרם שעבד אל-מלכ החל במפעלו , הוא העביר מנשר וביקש את נתיניו להביע את דעתם . הוא החל במלאכתו רק לאחר שקיבל את תמיכת העולם המוסלמי . ירושלים והר הבית אינם נזכרים כלל בקוראן . קיומו של הר הבית נרמז בפסוק הראשון בסורה יז , הוא "סורת אל-אסרא" ( מסע הלילה ) ובסורת אסראיל ( בני ישראל : ) '' השבח לזה שהסיע את עבדו בלילה מהמסגד הקדוש אל המסגד הקיצוני ( מסג'ד אלאקצא אלאקצא ) שבירכנו את סביבתו , כדי להראות לו מאותותינו ; כי הוא ( אללה ) השומע , הרואה". מסגד אל אקצה השמ "אל-אקצא" פירושו בערבית '' המרוחק ביותר , '' או "הקיצוני ביותר" והוא מכוון במקורו לאזור הר הבית בכללו ורק ברבות הימים הצטמצם השם למסגד הנוכחי . השם קשור למסע הלילה של מוחמד ממכה "המרכזית" לירושלים "הקיצונית ,דהיינו ,המשנית בחשיבותה לעומת מכה . אך הוא גם מרמז כי כאן "קצה העולם המקודש" ומעבר לו אין עוד מקום , שראוי לסגוד בו . לשליטי השושלת האומאית היה עניין דתי ופוליטי להעלות את חשיבותה של ירושלים וליצור מרכז למאמינים ולעולי הרגל . דבר זה נעשה על-ידי הקמת המבנה המפואר של כיפת הסלע ( 691 ) ובניין מסגד מתאים סמוך לו - אל-אקצא זמן קצר אחר כך . גיאוגרף בן חמאה ה -12 כותב : "אל-אקצא חינו המסגד הגדול ביותר בעולם ... מלבד אולי המסגד הגדול של קורדובה . " ואמנם המבנה מצטיין בממדים מרשימים הוא משתרע על שטח של 4 , 100 מ"ר , וגדול כפליים מכנסיית הקבר ובשליש מכנסיית המולד בבית-לחם המסגד מסוגל להכיל כ 5000 מתפללים בבת אחת , - יותר מ 2000 מאשר בכיפת הסלע . אורך המבנה כ 80 מ' ורוחבו 55 מ' בלי הבניינים הנספחים . המסגד בתקופה האומאית ולאחריה לאחר כיבוש ירושלים בידי המוסלמים נבנה מסגד בדרום הר הבית . היה זח מסגד עץ פשוט , שלא עמד בפגעי הזמן . מסגד זה תואר כ 30 שנה מאוחר יותר על-ידי הבישוף ארקולפוס ( 670 ) כחצר פתוחה עשויה קורות עץ : " במקום המפורסם , שם עמד פעם המקדש המפואר ... מתפללים עתה המוסלמים במקום מיוחד שהוקצה למטרה זו , העשוי בצורה מלבנית , אותו בנו בפשטות מרבית על ידי מקובלת ההנחה , כי המסגד נבנה בדרום-מזרח הר הבית והשתרע מזרחה עד ל"עריסת ישו , " ומערבה עד למקום אל-אקצא של ימינו . מבנה זה סולק ודאי זמן לא רב לאחר הכיבוש , עם התבססות המוסלמים בירושלים והתחלת פעולות הבנייה רבות ההיקף בהר הבית . מסגד אל-אקצא הוקם על-ידי הח'ליף האומאי אל וליד, בנו של עבד אל-מלכ. המקורות המקורות המוסלמיים הקדומים אינם מתייחסים להקמת מסגד אל-אקצא , והמקור המוסלמי הראשון שמזכירו הוא אל-מוקדסי , ( 985 ) כ 300 שנה מאוחר יותר . בתעודות מסופר על פועלים מאומנים מהשנים 714-709 שנשלחו ממצרים לירושלים . וזו לשון אחת התעודות ימי המסגד שהוקם על-ידי אל וליד היו קצרים , והוא חרב ברעידת אדמה ב 746 . עם הכיבוש הצלבני הוסב המסגד לשמש ארמון למלכי הצלבנים ולאחר מכן משכן לטמפלרים . הם ערכו בו שינויים אחדים , ששרידים מהם נותרו במקום עד ימינו . לאחר הכיבוש המוסלמי , הוסרו מרבית השרידים הצלבניים בידי צלאח א-דין . בזמן החדש שימש המסגד שדה התרחשות למאורעות דרמטיים , שהקנו לו פרסום רב . לראשונה , 1951-ב שעה שעבדאללה מלך ירדן נרצח בשעריו , ולאחרונה , שהוצת המסגד , והיווה עילה להסתה מדינית , שחרגה בהרבה מגבולות האירוע . באותה התרחשות נפגם המסגד קשות , והוא עובר בפעם השלישית במאה הנוכחית שיפוצים יסודיים , הנמשכים זח 17 שנה ברציפות . בשנת 1118 התארגנו אבירים אחדים , שנטלו על עצמם לשמור על המקומות הקדושים לנוצרים ולהגן על חיי עולי הרגל . המלך הצלבני של ירושלים , בלדווין השני , נתן להם מקום בארמון המלכותי , ששכן באל-אקצא . אלא שלאחר זמן לא רב צמח מארגון אבירים צנוע זה "מסדר הטמפלרים" המפורסם , שהתעצם בהשפעתו ובמספר אנשיו , והמקום היה קטן מדי עבורו . מלכי הצלבנים פינו את כל חמסגד והעמידוהו לרשות הטמפלרים . מעתה ועד לסוף התקופה הצלבנית נשארו הטמפלרים באל-אקצא , כשהם עורכים שינויים במסגד ומחוצה לו . אידריסי ( 1154 ) מספר , כי בחלק הפנימי של המסגד בנו הצלבנים חדרים לשימושם . אך לא היה זה השינוי היחיד . לפני המחראב נבנה קיר רוחב , והאולם הנוסף שנתקבל על-ידי כך שימש כאסם תבואה . כן הוקצה חלק לבתי שימוש , דבר שעורר את חמתם של המוסלמים . בחלק מהאגף המזרחי של המסגד בנו הטמפלרים כנסיה , אותה מגדיר יוחנן מוירצבורג כ"רחבת ממדים וחדשה , שבנייתה טרם הסתיימה . " שרידי כנסיה זו נראים היטב במסגד עד ימינו , בקאפלח הנקראת "מסגד , " 40 מ הבולטת מקיר חמסגד מזרחה . עיקר השינויים שעשו הצלבנים היה מבחוץ , בצמוד למבנה ובאגפיו ישו ובית המקדש כמה מהארועים החשובים בחיי ישו התמקדו בהר חבית בתקופת בית שני הצגת ישו במקדש והטהרותה של מרים ( לוק' ב ,כב) מציאתו של ישו הנער במקדש הניסוי של ישו בפינת בית המקדש ( מתי ד , ח ) טיהור המקדש וההתנגשות עם ראשי הכהנים ( מרק' יא , א) ; הנבואה על חורבן חבית ( מרק' יג א-ב ;) קריעת פרוכת חמקדש בעת הצליבה ( מתי כז , נא ) רפוי חולה האיברים בידי פטרוס ליד השער חיפה ( מעח"ש ג , ב .) מבין כל הארועים חללו , יחסה הנצרות חשיבות מיוחדת לטיהור חמקדש . במסעו האחרון לירושלים . יצא ישו חוצץ נגד הר הבית וסדריו ובעיקר נגד המקח והממכר שנערך בין כתליו . הורדוס ובית המקדש פני הר הבית כפי שהם נראים כיום , הם מפעלו של הורדוס . בשנה ה 18 למלכותו ניגש הורדוס לחידוש פני הר בית . הוא כינס את העם והבהיר שאין בכוונתו לבנות מחדש את בית המקדש , אלא רק "להחזיר עטרה ליושנה . " הורדוס אף דאג להכין את כל הדרוש לפני שניגש למלאכה . הוא ריכז אלף עגלות להובלת האבנים ועשרת אלפים פועלים , ובהם אלף כוהנים שלמדו במיוחד את מלאכת הבנייה והסיתות . קירות קודש הקדשים כוסו במחצלות כדי שלא תשלוט בו עין זר . האבנים להקמת המזבח והכבש הובאו מקרקע בתולה , מבקעת בית הכרם , בלא שהונף עליהן ברזל הבניין נבנה בפאר רב משלושה סוגי שיש . שישא , מרמרה וכחלה . בעיטורי המקדש נעשה שימוש בזהב , החל מהקיר האחורי של האולם , שמעליו תלויה גפן זהב ועד לקצות "כלה העורב" שמעל הגג . לדברי יוסף בן מתיתיהו עבודות הבנייה נמשכו ארבעים ושש שנים . ההיכל עצמו הוקם במשך שנתיים וחצי ואילו עבודת הסטווים ארכה שמונה שנים . את עיקר מאמציו השקיע הורדוס ברחבת הר הבית , במקום שהקים את גדול המתחמים הפולחניים שידע העולם הקלאסי . הוא אף שינה את פני העיר באזור הר הבית , בתכנון רב בנה דרכי גישה , גשרים , רחובות וסידורים לעולי רגל . כמי שגדל על התרבות היוונית והאדריכלות הקלאסית , ראה הורדוס בדיוק ובסימטריה הישג ארכיטקטוני הראוי לחיקוי . לנגד עיניו עמד ודאי היכל בל בתדמור שבסוריה מסוף המאה הראשונה לפנה"ס , שם הוקמה מסביב להיכל עזרה רחבת ידיים מוקפת סטווים וחומה , בסגנון קורינתי . ואולם המקדש הנזכר הוקם בשטח מישורי ,כדי לבנות את הרחבה המפולסת , נאלץ הורדוס לשנות את אפיקם של שני נחלים . הגיא הקטן שבצפון-מזרח הר הבית נסתם באמצעות חומה שהתרוממה עד ל 38 מ' מעל לפני הסלע . בפינה הדרומית-מערבית הוטה אפיק הגיא המרכזי על-ידי חומה שגובהה 32 . הבנייה האדירה ביותר היתה בפינה הדרומית-מזרחית , שם התנשאה החומה עד לגובה 43 . במקום נבנו קמרונות בגובה 9 מ ,שנמשכו לאורך 80 מ' ממזרח למערב ו 60 מ' מצפון לדרום . חומות התמך מסביב להר הבית נבנו מאבני גזית גדולות שעוביין 5 מ גובהו הממוצע של כל נדבך הוא 1 מ' ויותר .
אחת מאבני הפינה בחומה הדרומית מזרחית מצטיינת בממדיה המרשימים ובמשקלה המגיע לכדי מאה טון . האבן פגומה במקצת ושיק ניסה לקשרה ל '' אבן מאסו הבונים '' שהיתה "לראש פינה . " מעל למשקוף שער ברקלי אבן משקוף שאורכה 12 מ' וגובהה 2 .
אבן שנתגלתה בחומת התמך ההרודיאנית ממערב , היא באורך 12.5 מ בגובה 3 מ' ובמשקל 350 טון !
רחבת הר הבית פולסה והורחבה דרומה והוקפה בחומות תמך ענקיות , ובהן חמישה שערים : שני שערי חולדה בדרום , שער קיפינוס במערב , שער טדי בצפון ושער שושן במזרח .
אף שעיקר העיר השתרעה ממערב , הכניסות העיקריות היו מדרום , אולי כהמשכיות וכביטוי לקשר ההיסטורי בין עיר דוד למקום המקדש .
החומה המזרחית היתה נמוכה משאר החומות , כדי שלא להסתיר את פתחו של היכל מעיני הכהן הגדול בעת שריפת הפרה בראש הר המשחה
רחבת הר הבית הוקפה סטווים כפולי טורים , הגדול והמפואר שבהם מדרום , היה הסטיו המלכותי , לאורך 185 מ
היתה זו כעין בסיליקה הבנויה מאולם תווך ושתי סיטראות וביניהן ארבעה טורי עמודים . בבסיליקה התרכזו הסוחרים והחלפנים , שהמירו את הכסף הרומי בשקלים , והסוחרים מכרו יונים וצרכי קרבן ( מתי כא , יב-כג )
'' השטח המקודש" במרכז הר הבית , השתרע על חמש מאות אמות רבועות , וכלל את המקדש והעזרות .
הוא הוקף סורג עם כתובות ביוונית ובלטינית , שהזהירו את הנכרים לבל יעזו לחצותו .
עזרת הנשים ממזרח כללה חצר קטורה , ובפינותיה ארבע לשכות :
לשכת נזירים בדרום-מזרח , לשכת המצורעים בצפון-מערב , לשכת השמנים בדרום-מערב ולשכת העצים בצפון-מזרח . מסביב לעזרת הנשים היתה מחיצה שממנה יכלו הנשים להתבונן בנעשה מבלי שהורשו להתערב בקהל .
במערב עזרת הנשים עמד שער ניקנור , שנודע גם כשער הקורינתי על שום ציפויו בנחושת קורינתית . במסורת הנוצרית כונה השער היפה ( מעה"ש ג , ב ) לשער הוליכו 15 מעלות דמויות חצי גורן ולצידיהן לשכות שבהן שמרו הלויים את כלי הנגינה .
המקדש נחלק לאולם , היכל ודביר . האולם היה מעין חדר מבוא צר .
מאחוריו היה ההיכל שהצטיין בפאר רב וכל קירותיו צופו זהב , שערו היה "השער הגדול '' של הבית , שמעליו היתה גפן זהב . בהיכל ניצבו מזבח הקטורת , שולחן לחם הפנים ומנורת הזהב . מסביב להיכל היו תאים רבים בשלוש קומות . הדביר , הוא קודש הקדשים , היה בקצה המערבי של ההיכל שהיה ריק ורק הכהן הגדול הורשה להיכנס אליו אחת לשנה ביום הכיפורים . הדביר הקיף כנראה את "הסלע , '' היא אבן השתיה הנמצאת כיום בכיפת הסלע
בתקופה הצלבנית
הצלבנים התייחסו לכיפת הסלע כאל כנסיה נוצרית , שאותה הפכו המוסלמים למסגד , דעה שהיתה רווחת גם אצל כמה מהחוקרים במאה הקודמת . עיקר קדושת המקום התרכזה באבן השתיה סביבה התמקדו הרבה מסורות קדומות : אבן השתיה היתה מקום מושב המלאך המשחית בגורן ארוונח היבוסי , לאחר שדוד ספר את העם ( שמו"ב כד , יז ). זו האבן אותה הניח יעקב למראשותיו בבית אל . הקריפטה בתחתית הסלע היתה קודש הקודשים במקדש שלמה . כאן חיה המקום שאליו הובא ישו לפני היכל ה' על-ידי הכהן , וכאן ניפדה עלידי מרים במלאות לו ארבעים יום ( לוק' ב , כב-כד)
טביעת רגלו של מוחמד בסלע אינה אלא כף רגלו של ישו , שעה שגירש את החלפנים.
כאן הציל ישו את האישה הנואפת מידי הפרושים ( יוח' ח , ג-יא) . המערה בתחתית הסלע שימשה כמקום הוידוי של הכנסיה , ובה נתבשר זכריה על הולדת יוחנן .
לאחר שמלכי ירושלים עזבו את הר הבית , בימיו של בלדווין השני , ועברו לארמונם החדש בסמוך למגדל דוד , נמסר הבניין לידי האבירים ה"טמפלרים" " אבירי ההיכל ששיפצוהו מחדש .
האולמות התת-קרקעיים בדרום-מזרח הר הבית שוקמו אף הם והוסבו למחסנים ולאורוות ענקיות ונפתחה גישה למקום דרך ה"שער היחיד . " כיפת הסלע זוהתה בידי הצלבנים עם בית המקדש וכונתה "טמפלום דומיני" '' - מקדש האדון .
יש שראו בה כנסיה נוצרית שהוקמה בידי הלנה אם קונסטאנטינוס ו יסטיניאנוס ,לכבוד ישו ומרים , שהפכה למסגד .
היה זה לאחד מהאתרים החשובים ביותר בירושלים הצלבנית , ושני בחשיבותו רק לכנסיית הקבר .
הוא נמסר לנזירים האוגוסטיניס של "מקדש האדון , שהוקמה במיוחד לצורך זה בידי גוטפריד מבויון . כמו אל-אקצא גס כיפת הסלע סבלה ממאורעות הכיבוש , ועם נפילת הר הבית בידי הצלבנים , נשדדו אוצרותיה על-ידי טנקרד הנורמני .
החל משנת 1115 נערכו במקום שיפוצים שנמשכו כעשרים שנה , אשר במהלכם הוכשר הבניין ליעודו החדש . אבן חשתיה , שריכזה סביבה את המסורות הנוגעות למקדש האדון , כוסתה בשיש והוקם עליה מזבח . היא הוקפה בשבכת מתכת , ולא היה ניתן עוד לגעת בה ואף לא לראותה מלבד מצפון . בכך נפסק המנהג שרווח בקרב שומרי המקדש לשבור מהאבן חתיכות ולמכרן לעולי הרגל תמורת זהב !!!.
קירות המבנה עוטרו בתמונות ובכתובות שהתייחסו לתולדותיו , ועל כיפת המבנה התנוסס צלב גדול שבלט למרחקים . חנוכת הבניין נערכה בשנת 1136 ברוב פאר , בהשתתפות שליח האפיפיור , הפטריארך של ירושלים , בישופים ושועי אירופה .
יסוד מסדר הטמפלרים ( שנת 1118) מטרתו של מסדר זה היתה להבטיח את חיי עולי הרגל בארץ הקודש ולתת ליווי מתאים לשיירותיהם . כיפת הסלע עברה שינויים מתאימים כדי להכשירה לתפקידה ככנסיה וכמקום מקודש לנוצרים . הסלע הוקף בסורג מתכת נאה , שהיה קיים עד לזמן החדש .
על-ידי כך לא היה ניתן עוד לגעת בסלע או לראותו , לבד מצפון .לצד הכתובות הערביות הופיעו עתה כתובות לטיניות ותמונות עם מוטיבים נוצריים.
דמותו של ישו עשויה ריקוע זהב ומשובצת ביהלומים נקבעה על אחת הדלתות , ועל הקירות התנוססו תמונותיהם של דוד ושלמה . לצידם היו תמונות בעלות מוטיבים נוצריים מובהקים , שכללו לעתים
מאורעות מקראיים באינטרפרטציה נוצרית : יעקב תואר כשהוא ישן בבית אל ולמראשותיו האבן ( אבן חשתיה ) ומלאכים עולים ויורדים וכוי . תמונות אחרות תארו את שמעון האוחז בישו התינוק . מרים תוארה כילדח ועמה שבע עלמות ( מוטיב הלקוח מהפרשנות של הירונימוס על לידת מרים) .
תמונה אחרת תיארה את בחירת יוסף בעזרת מטה מעוטר בחבצלות . ותמונות רבות של מזבחות , הנישאים על עמודים זעירים שזורים .
ולבסוף , חצי הסהר במרום הכיפה הוחלף בצלב גדול , שהתנוסס מעתה ועד לסוף תקופת הצלבנים בירושלים - למורת רוחם של המוסלמים .
הסבת כיפת הסלע לכנסיה החלה בשנת 1115 והסתיימה כעשרים שנה לאחר מכן . לפתיחתה הרשמית , שנערכה בפאר רב , הגיעה משלחת רשמית מטעם האפיפיור .
כיפת הסלע מילאה תפקיד חשוב בחיי הצלבנים כמרכז חברתי וטקסי כאן נפגשו שליטי הצלבנים זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים
תהלוכות חגיגיות נערכו מכנסיית הקבר לכיפת הסלע , בין השאר בעת שחגגו את כיבוש העיר .
גם בחגים ובטקסים הדתיים היו כיפת הסלע , וסביבתה , היוו מוקד חשוב בטקס, למשל בחג "יום הדקל המקודש . "
1967-ב הוכרז על היתר כללי לערביי ישראל לבקר באופן חופשי בהר הבית . ואכן , ביום השישי שלאחר מכן התקבצו 5000 מתפללים במסגד אל-אקצא , כרבע מהם מקרב ערביי ישראל . על היהודים לעומת זאת נאסר להתפלל באתר , כדי למנוע חיכוכים עם המוסלמים . היה זה צעד שנועד לשמור על האיזון העדין בין שני הצדדים במקום רגיש זה . הדבר עורר בזמנו תרעומת רבה , בעיקר בקרב חוגים יהודים קיצוניים והוגשה אף עתירה לביהמ"ש העליון בנידון , אך ללא הועיל .
החלטה זו נותרה בתוקף גם כיום , וכל הנסיונות של יהודים ובראשם "נאמני הר הבית" לשוב ולהתפלל במקום נמנעו עד עתה בתקיפות . לגבי שומרי המצוות , הכניסה להר הבית אסורה ממילא , גם מכוח ההלכה , בנימוק שדיני טומאה וטהרה כהילכתם בטלו לאחר חורבן הבית ( הטהרות באפר "פרה אדומה" ...) , אגב כיום "איננו טהורים" כנדרש לבקר במקום מקודש זה . משום כך , בכניסה הראשית להר בית , מעל שער המוגרבים תלתה הרבנות הראשית שלט בזו הלשון : "אסור לפי דין תורה לכל אדם להיכנס לשטח הר הבית מפני קדושתו . "
השער הכפול
מעדויות עולי הרגל עולה , שבעבר ניתן היה לבקר בשער הכפול , ואף עולי רגל יהודים ביקרו בו .
על העמוד המרכזי בשער היתח בעבר חרותה כתובת של עולי רגל יהודים מסיציליה . מונדריל ( 1697 ) והורן ( 1750 ) מספרים כי ביקרו כאן . מונדריל מציין מפורשות כי נכנס לכאן מדרום ..., נכנסנו לגן הנמצא לרגלי הר המוריה בדרומו . הראו לנו במקום מספר קמרונות הצמודים להר מכיוון זה , המתמשכים לאורך של לפחות 46 מ' מתחת לפני הקרקע . הם היו בנויים משני מעברים מעליהם קמרונות אבן ענקיים , הנתמכים על-ידי עמודי אבן מונוליטיים , בקוטר של קרוב 2 מר .
יתכן שלפנינו עבודות שנועדו להגדיל את שטח הר הבית . " מתאורו של הורן אנו למדים , כי בעבר אף ניתן לנוצרים להתפלל במקום . ? ... " זהו אחד מפלאי העולם הקדום ... אבנים כה גדולות נראות במקום , עד כי יקשה להבין כיצד ובעזרת אילו מכונות הם הועלו לשם ושולבו בקשתות .
השער בנוי ממעברים כפולים , המסתיימים מדרום במעין פרוזדור או חדר מבוא . במקום ארבע כיפות נאות , שהקשתות המפרידות ביניהן נתמכות על-ידי עמוד מרכזי גדול וחצאי אומנות דבוקות לקירות .
בדרום ( באולם המבוא ) נראים סיתות השוליים ואבן חזיז הבולטת , האופייניים לתקופה ההרודיאנית
אורוות שלמה
החלק חדרומי-מזרחי של חר חבית בנוי בנייח מלאכותית של עבודות מילוי וקשתות . במקום אולמות תת-קרקעיים מאורכים , שחידועים שבהם חם אורוות שלמה והשער חכפול והמשולש . אין זה מן הנמנע כי קשתות דומות קיימות גם במערב חר חבית אך אין לשם גישח . מקובל לייחס את הבנייה באזור זח לעבודות השיקום וחפילוס הנרחבות של חורדוס בחר הבית , אך המקום עבר שינויים בתקופה מאוחרת יותר . בניין הקשתות נועד בין השאר להפחית את הלחץ על קירות התמך ( ויש אומרים כדי להתגבר על בעיית טומאת המת בשל "קברי התחום" - (משנה , טהרות ג ) הורדוס ביצע בהר חבית עבודות רבות היקף והכפיל את שטחו . עבודות אלו הצריכו השקעות רבות , בעיקר בשל הקשיים הטופוגראפיים בדרום-מזרח הר הבית , שם השתפל הסלע לנחל קדרון לעומק 47 מ' מתחת למפלס רחבת הר הבית . הורדוס התגבר על בעיה זו , על-ידי מילוי עפר בפנים חחומח בגובה של 30 . 'ם עליו נבנו עמודים וקמרונות
ליצירת אולמות , שנודעו לימים באורוות שלמה . אורכם 80-כ מ' ממזרח למערב , וכ 60- מ' מצפון לדרום . גובהם 9 מי , ורצפתם נמוכה ב כ 12 מ.
5- מ' מרחבת הר הבית . עבודת אדירים זו נתמכה על-ידי חומת הר הבית , שגובהה הגיע עד 47 מ , אך בעקבות כיסוי והצטברות עיי שפך היא נראית בפינה חדרומית-מזרחית "רק" עד לגובה של 25 .
האולמות עשויים מטורי אומנות המחוברות זו לזו על-ידי קשתות רחבות ומעוגלות . האומנות , שהן בעובי של 1 ,
בנויות מאבנים מגושמות , הנמצאות בחלקן בשימוש משני . מהן שאופייניות לבנייה ההרודיאנית בעלת הזיז הבולט וסיתות השוליים . יש סבורים שהעבודה ברובה היא מעשה ידי המוסלמים , ונעשתה לאחר הכיבוש המוסלמי . האולמות עשויים 12-מ שדרות עמודים , השונים זה מזה באורכם . בקיר מדרום משולבת אבן יפה , ששימשה אולי כמשקוף של שער בתקופת בית שני . פח ושם נראות אבנים בסיתות האופייני לצלבנים . פני הקרקע משתפלים מתונות ממערב למזרח . בפינה הדרומית-מזרחית הם הורמו במהלך שיפוצים , שבוצעו במקום . 1890-ב כתוצאה מכך "השער היחיד" ( החסום ) כוסה עד לגובה הקשת העליונה . החל מהתקופה הצלבנית נקרא המקום אורוות שלמה .
הקשר האגדתי לשלמה מעיד על העוצמה והרושם המופלג שעשה המקום על הצלבנים . באותה מידה שקישרו את כיפת הסלע ( מקדש שלמה ) ואל-אקצא ( ארמון שלמה ) לאותו מלך , כך עשו גם במקום זה .
השמות " ארמון שלמה" ו"מקדש שלמה" לא נשתמרו על-ידי הערבים , שהיו מעוניינים להכחיד כל שריד צלבני. .
מתקופת הורדוס ועד למאה העשירית אין לנו ידיעות ברורות על המקום . המקורות המוסלמיים הקודמים לתקופה הצלבנית מתייחסים בעיקר ל"עריסת ישו . " בתקופה הצלבנית שימשו החדרים התת-קרקעיים כאורוות לאבירי הצלב . הם פתחו כנראה שער מיוחד בחומה הדרומית , כדי לאפשר כניסה לסוסיהם . על שימושם כאורוות יעידו גס החורים והמגרעות בעמודים לקשירת הסוסים , וכך שרידי האבוסים ( סמוך לקיר הדרומי) .
יוחנן מווירצבורג מעיד : " בירידה מהרחוב הראשי שער גדול , דרכו ניתן להיכנס לחצר המקדש . מצד ימין , כלפי דרום , ארמון אשר נבנה לפי המסופר על-ידי שלמה . שם אורוות ענקיות , המסוגלות להכיל למעלה 2000 סוסים , או 1500 גמלים . במקום זה יש לאבירים הטמפלרים בתים רבים וגדולים וכנסיה חדשה , שבנייתה לא הסתיימה .
להם רכוש רב והכנסות רבות באזור זה ובמקומות אחרים . " אורוות שלמה נזכרות גם על-ידי עולה הרגל היהודי בנימין מטודלה : " ושם בירושלים בבית אשר חיה לשלמה אורוות סוסים , אשר בנה בניין חזק מאד מאבנים גדולות , לא נראה כבניין ההוא בכל הארץ . "
דרום-מזרח הר חבית בנוי ברובו על חללים וקמרונות מלאכותיים : אורוות שלמה בפינה הדרומית-מזרחית ; קמרונות וחללים של השער המשולש ממערבו ובורות מים גדולים בסמוך ומצפון למסגד אל-אקצא . האזור שבין מסגד אל-אקצא לחומה המזרחית וסביבתו מהווה את אחד השטחים המרוצפים הגדולים והאחידים ביותר בחר הבית .
אין בו שום מבנים ואתרים , זאת בעיקר משום שהוא בנוי על חללים וקמרונות מלאכותיים שאינם יפים לבנייה . דרום הר הבית גובל בחומה הדרומית . החומה , המשתרעת לאורך 281 מ' היא מהמרשימות שבחומות הר הבית , והיא היטיבה להשתמר .
בימים עברו נודעה למקום חשיבות רבה : בימי בית שני , בעת ששימשה ככיוון הכניסה העיקרי להר הבית
שער הרחמים
אין עוד שער בירושלים או מחוצה לה , שזכה בשמות רבים כל כך כמו שער הרחמים , בניגוד לשמות הפרוזאיים של מרבית שערי העיר ( הנטולים ברובם משמות הערים או האתרים שאליהם הם פונים) , שאולים שמות שער הרחמים כאילו מעולם אחר .
הם גם מבטאים את הרגשות הצרופים והמושגים הנעלים ביותר רחמים , נצח , תשובה וזהב . שמות השער מהווים מעין מצבה אילמת לכמיהת האדם לאורך הדורות לקרוב למשכן האל הסמוך ולזכות בחסדו ורחמיו , תקוות שכאילו נעצרו על סיפי השער החתומים . השער נקרא במסורת היהודית שער הרחמים , ושער הזהב בשפות האירופיות . שמו בפי הערבים הוא באב א-דחריא - "שער הנצח . " הפתח הצפוני נקרא גם באב א-תאבא - " שער התשובה , " והדרומי באב אל רחמה - "שער הרחמים . " מאחר שמצויים במקום שני שערים , מן הדין היה אולי לקרוא למקום "שערי רחמים , " שם שהיה שגור בפי רבים מהנוסעים היהודים בדורות הקודמים . השריד הקדום ביותר שניתן כיום לראות בשער הוא מהתקופה ההרודיאנית . זהו חלק ממזוזת שער גדולה עשויה אבן , ששולבה בשער הרחמים על-ידי הבנאים הביזאנטים . הללו חרצו בה חריצים במרחקים קצובים , כדי להתאימה לחזות המבנה , הבנוי מאבנים קטנות יותר .
שער הרחמים נמנה עם המבנים הקדומים ביותר בירושלים שנשתמרו במלואם ומהיחידים ששיני הזמן כמעט שלא פגמו בהם במרוצת הדורות . השער חתום עתה , אך בניגוד לשערים הסתומים האחרים , חשיבותו עומדת בעינה בהיותו נערץ על בני שלוש הדתות . עדות לאופיו הייחודי חם שמותיו הרבים , הנטולים כאילו מעולם אחר . השער אפוף מסורות ואגדות , והעובדה שהוא סתום זה מאות בשנים אך מגבירה את תחושת המיסתורין האופפת אותו . תורמים לכך גם הפרטים הארכיטקטוניים חרבים , שאין להם הקבלה , שהטעו וחתחו תמיד את החוקרים והמבקרים .
הקשתות - קנאטר ( " מסביב למשטח העליון מערכת קשתות תוחמת את המשטח העליון מכל שמונח כיווניו). מספר זה תואם את המבנה המתומן של המסגד . הקשתות מכונות בפי המוסלמים "מואזין" דהיינו ה"מאזניים" , " שכן הם מאמינים כי "ביום הדין יתלו מאזניים בראש קשתות אלו , וגורל נפשות המאמינים ישקל לשבט או לחסד .הקשתות שונות זו מזו בגודלן , בצורתן ובזמן הקמתן .
הקשתות ממערב למשטח מצטיינות בשלמותן . כיוון זח מצטיין גם בגרם מדרגות רחב , החודר עמוק אל המשטח העליון . נראה , שאזור זה זכה לתשומת לב רבה יותר , שכן זהו הכיוון שממנו מגיעים המתפללים להר הבית . תארוך הקשתות וגרמי המדרגות לא נתחוור כל צרכו . אבן אל-פקיה , ( 903 ) הוא הראשון שמתאר אותם . הוא מוסר על שישה גרמי מדרגות . לפי אל-מוקדסי , ( 986 ) בנויים ארבעה מהם בכיוון לארבע רוחות השמיים , אל נכון מול פתחי כיפת הסלע . התאור המפורט הראשון הוא של נאצר ח'וסרו , ( 1047 ) המעיד על שישה גרמי מדרגות , מחם שניים ממזרח ושניים ממערב . כולם מסתיימים בקשתות המכונות "מקאם , " דהיינו מקום מקודש . הם נבנו או שוקמו לפי עדותו בין המאה העשירית למאה . 13-ה הקשתות הדרומיות-מערביות הן תוספת מאוחרת , משנת . 1472
כיפת השלשלת ( קובת א-סילסלה )
כיפת השלשלת היא אחד מהמבנים המשניים הקדומים והחשובים בהר הבית ונזכרת כבר ב - 852 היא מזכירה בצורתה את כיפת הסלע שממערבה . מכאן הדעה , כי היא הוקמה על- ידי עבד אל-מלכ , כדגם לכיפת הסלע
זוהי מסורת מאוחרת , הנזכרת לראשונה על-ידי מוג'יר א-דין . 1495-ב זאת ועוד , הדמיון לכיפת הסלע הוא חיצוני בלבד , שכן זהו מבנה בעל 12 צלעות , בעוד שלכיפת הסלע שמונה צלעות . לפי מסורת אחרת , המובאת לא אחת בספרות עולי הרגל , הוקמה כיפת השלשלת כבית האוצר שבו נשמרו הכספים שנועדו לאחזקת הר הבית , זאת בדומה ל"בית האוצר " המצוי ליד המסגד הגדול בדמשק . אלא ששם מדובר במבנה סגור , בעוד שכאן זהו מבנה פתוח הנישא על עמודים שאינו יפה למטרה זו .
לפי המסורת המוסלמית העממית כאן היה מקום המשפט של דוד המלך , ומכאן גם שם הבניין : "כיפת השלשלת" קובת א-סילסלה .
לפי המסופר נהג דוד המלך לשבת כאן שלושה ימים בשבוע ולשפוט את העם בעזרת שלשלת-הפלא ,
שהשתלשלה מתקרת המבנה : הנאשמים נתבקשו לאחוז בשלשלת ולהישבע כי הצדק עמם . אלא שבאורח פלא , זו חמקה תמיד מידי החייבים בדין .
לדעת שיק , הקשרו של המבנה הנוכחי למקום המשפט איננו מקרי , שכן הוא ניצב במקום שער ניקנור , ובסמוך לו היתה לשכת הגזית , מקום מושב בית הדין בתקופת בית שני . אין זה מן הנמנע , על כן , כי המסורת המוסלמית , על אף אופייה האגדתי המובהק , שואבת את מקורותיה מעובדות היסטוריות מוחשיות . המבנה נישא על אחד-עשר עמודים חיצוניים ושישה עמודים פנימיים . העמודים סדורים כך שמכל מקום שיתבוננו בהם ניתן לראותם בבת אחת . כותרות העמודים שונות זו מזו באופן בולט , והקדומות שבהן הן מהתקופה הביזאנטית . כיפת השלשלת היתה נתונה לשינויים רבים ברבות הימים , פרי השיפוצים הרבים . עובדה זו מוצאת את אישורה גם בתאוריהם הסותרים של ההיסטוריונים המוסלמים על מהות המבנה , אופיו ותפקידו . המבנה נישא במקורו על עשרים עמודים , אך הוא שונה בתקופה הממלוכית לצורתו הנוכחית . בתקופה הצלבנית הפכה כיפת השלשלת לכנסיה שהוקדשה ליעקב אחי ישו , שעונה במקום זה בטרם נהרג . בתקופת סולימאן המפואר דופן המבנה באריחי קשאני , בדומה לאלו שבכיפת הסלע .
קובת פאטמה ( ידוע גס כמחראב הנביא , או כיפת גבריאל ) זהו מבנה קטן ופתוח הנמצא מצפון מערב לכיפת הסלע , ולו כיפה הנישאת על שמונה עמודים . על רצפתו אבן מעוגלת בצורת אגן , המשמשת כמיחרב . המקום מוקדש למלאך גבריאל , שניצב כאן בשעת עליית מוחמד השמיימה , אך הוא נקרא גם "קובת פטמה , " על-שם בת הנביא . אין אחדות דעות בין החוקרים לגבי אופיו המקורי של המבנה , או לגבי מהותו המדויקת . באדיבות שם הספר: אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל - הר הבית ואתריו עורך/כים: אלי שילר מקום ההוצאה: ירושלים שם ההוצאה: הוצאת ספרים אריאל שנת ההוצאה: תשמ"ט - 1989 -
Commenti